לעומת ,”סופת” כרמל שמתחוללת בחוץ ואפילו זכתה לשם משלה לסופה שבתוכי יש הרבה שמות – שברון לב, אכזבה, החמצה, מרצדס, כאב ועצב.
בדיוק כמו הסופה בחוץ גם לשלי היתה תחזית קודרת שלא ממש הפתיעה אף אחד ובעיקר לא אותי. היא התחילה מטיפות ונגמרה בגשם זלעפות אחרי שנשבר ענן פנימי שספג לתוכו את כל מיליוני הרגעים היפים והיפים פחות.
את הקשת בענן של אחרי הסופה שלי לא אזכה לראות כי לא תהיה כזו, גם כשהשמש תתייבש מהגשמים ותפזר מחדש את העננים האפורים שאפפו אותה.
יש פרידות מעטות בחיים שלי שאני זוכרת את הרגשתם כל כך חזק בעצמותיי שרק הזכרון שלהם כואב לי. למען האמת רק פרידה אחת שהתקיימה לפני שלושים שנים השפיעה עליי ככה, זו שבה נפרדתי מהאדם שהכי אהבתי ביקום הזה – סבא לולו.
מאז ידעתי פרידות גדולות וקטנות לא מעטות וחלקן כל כך משמעותיות שעשיתי אחריהן Reset על החיים שלי ועדיין, נכון להיום, רק הפרידה הטריה והפרידה מסבא לולו הותירו אותי שבורה מבפנים.
יש מספר דברים שגיליתי על עצמי שמאפיינים אותי ברגעים כאלה של סופה:
אני מתכנסת לתוכי ומתרפקת ומתפרקת במשך כמה ימים ועדיף כשאני לבד. מי שלא יודע, גם ככה לא ירגיש את זה עליי.
מה שמביא אותי לדבר הבא, אני שחקנית ממש טובה ואף אחד לא יראה עליי לעולם שאני מרוסקת מבפנים וככה אני מעדיפה.
בנוסף, אני מתעלה על היעילות והמשימתיות שבי עוד יותר, כנראה מתוך מחשבה שעדיף שהכל יעסיק אותי מלבד המחשבות והכאב.
אחרי יום יומיים גדושים של בכי אני נכנסת למין אפתיות ופשוט מרימה חומה על הרגשות ורק מדי פעם נותנת להם דרור כשאני לבד, לרוב ברכב בדרך הביתה.
ולבסוף, יצירתיות – אני הכי יצירתית בתקופה הזו, למרות שהייתי מוותרת על היצירתיות, רק כדי לא להישבר…למשל הטרי הזה..
איך נפרדים ממך?
מילה מילה, אות אות.
זכרון אחרי זכרון,
של תחושת חיבוק אחרי מגע מלא תשוקה
של טעם מענג שהגיע עם צליל מתענג
של עבר שנשאר במקום הווה
של אכזבה גדולה שהחליפה תקווה קטנה
של טעם מר שנותר ואין איך להמתיק אותו
ושל מוות קר שהגיע במקום לידה מחדשת.
כשסופת “כרמל” תירגע ותיעלם לה, עדיין תתקיים בתוכי סופה מהסוג שכנראה גם בעוד שלושים שנים ואהבות שיבואו אחריה, עדיין תהדהד בתיבת הזכרון שבלבי.
