והנה שוב עברו עלי שבועיים, אולי יותר, לא פשוטים. כאילו החרדה השתלטה עלי. כל דבר קטן שקרה הלחיץ אותי ומצאתי את עצמי נאבקת במחשבות ובתחושות. הרגשתי שאני צונחת מטה. לא הצלחתי להבין למה, מה קרה וגם לא להרפות. התחילו בי מחשבות על אולי לקבל עזרה חיצונית, הפעם בצורת כדור. הפעם הרגשתי שזה לא משהו ספציפי שאני צריכה לפתוח עם עצמי, אלא משהו פיזי אצלי, שמאפשר לחושך להשתלט מידי פעם. שאני נאבקת חצי בוקר ולפעמים חצי יום כדי להתרומם וכלום לא עוזר ליותר מחמש דק. וכשהתחלתי לדבר עם עצמי על זה נזכרתי שזו מי שאני ויש לי תקופות שכאלה. לא יום או יומיים אלא תקופה. נזכרתי שאני כבר לא ילדה והגוף והנפש עברו המון המון עד היום ובפרט בשש השנים האחרונות. נזכרתי שאני צריכה להפסיק להשוות את עצמי למה שהייתי פעם אלא לחיות בשלום ואהבה עם מי שאני היום, גם אם זה לעשות הרבה פחות ממה שעשיתי פעם. גם אם זה הקימה העקומה על הבוקר כזו שאני צריכה כמעט שעתיים כדי להתאפס ולהתחיל את היום. ועוד כל מיני דברים שפעם הייתי מתקתקת ועושה והיום אני לא.
בעבר פחדתי מלמטה הזה. שיבלע אותי,
חששתי שמלנכוליה אהובתי שעוטפת אותי לכמה ימים, שעות ולעיתים רק לדקות, תכרוך עצמה סביבי, תהדק אחיזה ותצליל אותי לתהומות האוקיינוס,תחלק את שאריות חיוכי לדגיגים הרעבים לעצבות. אז אני מסתכלת על מצגת חיי, זו שמניחה אותי מולי ללא עור, עריה או כסות כלשהיא על עיני ונפשי. ושם במעמקי הלא נודע של האדם שאני, אני מבינה; שללא אהובתי המלנכולית העוטפת מידי פעם. לא אהיה שמחה וצוחקת. ללא הכעס והמריבה, שלעיתים זה עם עצמי, לא אהיה אוהבת ושלווה. ללא גחלי האש ולשון הנחש שנפלטים ממני החוצה פה ושם, והיום, לרוב, כבר יודעת להוציא אותם היכן שנכון לי, לא אהיה נותנת ומקבלת.
מלנכוליה באה מאהבה .30.5.16
כוח המשיכה של הדיכאון גורר אותי לתהומות ואני מאפשרת לעצמי לצוף בהם ומתוך הצלילה למטה מתריסות למולי מילים של חיים ושמחה משחררות את האבן שנקשרה לליבי ואני יורה עצמי למעלה בעזרת כנפי אותיות שקופות וצבעוניות כותבת את האין צורבת את היש רוקדת את הצער ושרה אהבה
את תמונת הקאבר צילמה שירני אהובתי 🙂
